חזרתי אתמול משטיפת הרכב ולקחתי את הפנייה ימינה מקוממיות לבן גוריון, אמרתי נפרסס שם ביצחק שדה פינת בלפור - ככה נדלג על הכיכר המעיק והרמזור בדרך. עם הפנייה ליצחק שדה מתחילה האטה מעצבנת ואני קולטת את הנתיב הנגדי אליו אני צריכה להגיע עם שני רכבים מפורקים. יאללה הלכה הפרסה, פשוט אפנה שמאלה לבלפור ונמשיך משם ישר לנורדאו וניסע ברגוע הביתה.
טוב, התנועה קשה גם בבלפור, המכוניות זוחלות, אף אחד לא צופר, אז לא נעים לצפור, אולי גם פה קרה משהו. מתקרבים לאט לאט לרמזור ואנחנו מתחילים להבין שהתנועה נוראית, כי מישהי חושבת שזה לגיטימי לחנות את הרכב בנתיב האמצעי. ככה שרק מי שפונה שמאלה זוכה.
נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שזכיתי, אני פונה שמאלה לנורדאו.
מיד לאחר הפניה אנחנו מתקרבים לכיכר בשפירא והרכבים לפניי מתחילים להאט.
אין מצב שהנהגים כאלה זהירים. אחרי הכל, אנחנו בבת ים - אם מאטים זה בשביל לאסוף מישהו על הדרך, לדבר עם חיים מהרכב ליד ולקבוע לשישי עם האישה והילדים, להתרשם מרכב יוקרה שלקחו בשבילו הלוואה ל-30 שנים הבאות או לנסות לדבר עם בחורה ולדובב אסונות.
לא הייתי רחוקה, הם מאטים, כי הייתה איזושהי שריפה והם חייבים, אבל פשוט חייבים לעצור ולראות מה קרה, למה ואיך וכמה הביטוח יכסה איזה יכסה כולם גנבים משלמים להם כל החיים וכשצריכים אותם ברגע האמת, הם מפקירים אותך עזוב כולם נוכלים במדינה הזאת.
ואז הבנתי שכבר חצי שעה שהחיים שלי מתעכבים בגלל חטטנים, בהתחלה עם התאונה עכשיו עם השריפה. וככה אחרי שצפרתי להם, הבנתי שבעצם זו צפירת השכמה גם בשבילי. אולי אני לא חטטנית בכביש, אבל מה קורה עם החדשות והתכנים שכולם מעלים? זה לא מעניין, אבל זה שם וזה שורף את הזמן. הרי לא באמת אכפת לי מי אמר למי ולמה ומסרטונים של צנימים עם אבוקדו כאילו מדובר באחד משבעת פלאי עולם, או כאלו שמצלמים את עצמם ממררים בבכי וחושבים שאנחנו לא יודעים שזה הטייק השמיני. זה פשוט רץ ובו זמנית תוקע.
זהו, זה נגמר. החלטתי שאם כבר להיתקע, אז זה יהיה בגלל משהו שאני עושה, בשבילי.
בשעה טובה נכנסתי לחניה, עליתי הביתה, הנחתי את התיק בצד וישבתי לכתוב - זה בטוח כבר יתקע אותי.
Comments